<h1>פסקי ריא"ז — נדה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
המפלת שליא הרי היא טמאה לידה, חוששין שמא ולד יש בה. ואין הכהנים רשאין ליכנס לבית שהשליא בתוכו, שהולד שבתוכו מטמא באהל כמו המת. ואם טלטלו אותו ממקום למקום, כבר נתערב מיחוי הולד ברוב הדמים והליחות שבתוכה ובטל ברוב ואינו מטמא. אבל השפיר הוא עור הולד עצמו ואין בו תערובות דבר אחר. השליא, ראשה האחת דומה לחוט של ערב שהוא עב מן השתי, וסופה דומה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת, ואין אורכה פחות מטפח. היתה פחותה מטפח, אין זו שליא ואין חוששין בה לולד.
<h2>דף כז.</h2>
אין תרומת חו"ל וחלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעל קרי והנדה, ואם טבלו לטומאתן הרי הן מותרין בהן, ובנגיעה מותרין בהן אע"פ שלא טבלו. הסיכה הרי היא כמו אכילה ושתיה, שנאמר [תהלים ק"ט] ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ומי שטומאה יוצאה מגופו אסור לסוך שמן של תרומה חוצה לארץ עד שיטבול.
<h2>דף מו:</h2>
הלכה, המפלת טומטום או אנדרוגנוס הר"ז ספק זכר ספק נקבה, וטמאה י"ד כיולדת נקבה, ואין לה ימי טוהר אלא מארבעה עשר יום עד מ' שמא זכר הוא. וכן אם הפילה טומטום וזכר או אנדרוגנוס וזכר, נותנין עליה חומר זכר וחומר נקבה. הפילה טומטום ונקבה או אנדרוגנוס ונקבה, הרי היא כיולדת נקבה בלבד. נפל שיצא מחותך או מסורס, אע"פ שהוציא ראשו אינו כילוד עד שיצא רובו. ואם היה בן קיימא, משיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד אע"פ שלא יצא רובו. איזה רוב ראשו, משתצא פדחתו.
<h2>דף נה:</h2>
לא תעמוד אשה על גבי חרס או על גבי חתיכת עץ ותטבול, לפי שהיא מפחדת פן שמא תפול ולא תטבול טבילה כתיקונה. ולא תטבול אשה בנמל, לפי שיש טיט בקרקעיתו ורגליה שוקעות בו ונדבק הטיט ברגליה קודם שתתכסה במים וחוצץ בטבילתה. וכן צריכות הנשים להזהר כשטובלות בנהרות ביומי תשרי ויש טיט בקרקעיתן, וצריכות להניח מחצלאות תחת רגליהן כדי שלא יהיו רגליהן שוקעות בטיט.
וכן צריכות הנשים להזהר מלטבול בזוחלין שבנהרות, שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, אבל בשאר ימות השנה חוששין שמא מתרבה הנהר מן השלגים הנפשרים בהרים ורובו מי גשמים, ואין מי גשמים מטהרין אלא כשהן נקווים ונחין במקום אחד כדרך מי המקוה, אבל כשהן נמשכין וזוחלין כדרך מי המעינות אין טבילה עולה בהן, וכן מבואר פרק במה אשה [שבת ס"ד ע"ב]. ונראה בעיני שלא הזכירו פרת אלא לפי שהיה נהר הידוע אצלן וגם הוא נהר גדול שימצאו בו מים אפילו בימי תשרי, וכך ראוי לאמר בכל הנהרות הדומין לו שאין ראוי לטבול בהן אלא ביומי תשרי, אבל בשאר ימות השנה צריך להמשיך מים מן הנהר סמוך לשפתו ולעשותן כדרך מקוה לטבול בו. וכש"כ הנהרות הקטנים שעיקרן מימי גשמים הן וביומי תשרי אין בהם מים כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות. נדה שנאנסה וטבלה, אפילו נפלה מן הגשר לנהר והוטבלה מאיליה בלי שום כוונה, הרי היא מותרת לבעלה בטבילה. ואסורה לאכול בתרומה אם היתה כהנת עד שתטבול בכוונה, לפי שתרומה קודש והטובל לקדש צריך כוונה, וזה מבואר בפרק השוחט [חולין ל"א ע"א], וכן ביארתי שם בקונטרס הראיות בר"ה. מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן שם סאה של שאר משקין הפוסלין במקוה ואח"כ נטל סאה משם של מים כשר, שהרי הסאה הראשונה בטלה במקוה שלם והרי היא כאלו היא מים כשרים, ואפילו עד תשעה עשר סאין, (ו)אם נתן אחת כשר הואיל ונשאר רובו של מקוה מים כשרים כמו שמבואר בפרק הערל בהלכות סריס חמה כהן.
